בחזרה לבלוג

עבר הרבה זמן מאז שכתבתי בפעם האחרונה. לא הפסקתי להתאמן. הפסקתי כמעט לחלוטין את המבנה של "אימון" ועברתי ל-GTG בתור שיטה עיקרית. זה מקל על החיים – זה יאפשר לי לסגור את הפער בבלוג ולכתוב על כל השבועות שלא כתבתי עליהם במהירות – פוסט אחד עבור כל שבוע, 4 פוסטים לחודש. לא הרבה.

גם האפשרות של לדלג ופשוט להמשיך פתוחה בפני כעת. פעם, לא הייתי חושבת עליה אפילו. עכשיו אני יכולה לשקול אותה, ולהחליט לא להשתמש בה. בעיקר בגלל הקלות שבה אוכל להדביק את הפער.

הרבה השתנה, יש הרבה על מה לכתוב, הרבה מה להגיד. חשבתי להפסיק לחלוטין עם הבלוג – כי הוא היה מטלה של התחשק לי לבצע. אבל כשבאתי לכתוב את ההודעה הזו גיליתי שבעצם אני רוצה לכתוב…

 

על מוט משקולות ומשקולות יד

אז משקולות היד שלי הגיעו. והלכתי להסתכל שוב על אימוני האופן ועל סרטוני ההדרכה באתר הראשי (ומשם הגעתי ליוטיוב –  וטוב שכך.  קל בהרבה למצוא סרטון ביוטיוב. לא נוח לחפש סרטונים באתר הראשי). ואחרי כמה זמן קלטתי כמה לא פונקציאונלי מוט הרמת המשקולות. או ליתר דיוק, שכמה תנועות לא פונקציאונליות בעליל מתבררות כלא פונקציאונליות רק כשהן מבוצעות עם מוט. עם משקולות יד הן דווקא בסדר גמור.

את סרטון ההדרכה לתארסטר אפשר למצוא פה. ואפשר לראות את מנח הידיים המוזר הזה. אפשר למצוא אותו בת'ארסטר, בפרונט סקוואט, בקלין לגרסאותיו. אתם יודעים איפה לא תמצאו אותו? מחוץ למסגרת של אימון.

זה נכון במידה רבה לכל התרגילים עם מוט הרמת המשקולות. כשמרימים קופסא מהרצפה זה בדרך כלל יהיה מהצדדים, ומנח הידיים לא יהיה דומה לזה שבדדליפט של מוט אולימיפי. אבל מרימים בן אדם? אז מנח הידיים יהיה דומה.

הפער בין התרגיל למצבים במציאות גדול במיוחד במקרים האלו. כמו גם הפער בין התרגיל עם מוט לעומת התרגיל עם משקולות יד. הת'ארסטר מבחינתי נכנס מייד לרשימת התרגילים המסוכנים שאין לי סיבה הגיונית לבצע. גם קלין היה שם. מה שלא מפתיע, למי שמכיר קרוספיט, זה המספר הגדול של התרגילים מהאופן שהגישה הזו שלי פסלה.

לעומת זאת, אותם תרגילים עם משקולות יש נראים הגיוניים מאוד. טכניקה הרבה פחות מסובכת, לא דורשת גמישות שגם ככה אין לי, לא יוצרת סכנת פציעה, ואם אני אחליט לזרוק את המשקולות כי כבד לי מידי, הן יפלו מימני ומשמאלי, ולא על הראש שלי. מפתיע איזה הבדל יוצר שינוי קטן כל כך…

לפני כמה חודשים כתבתי פוסט על אימוני האופן, ואחרי סינון מסיבי לא נשארו כמעט אימונים שאני רוצה לעשות כמו שהם. זה אומנם לא השתנה, אבל כעת עם שינוי מינורי שבעיניי לא משנה את מהות האימון, אני יכולה לבצע את רובם.

אני עדיין לא יכולה לעמוד במשקלים הנדרשים לא רק RX אלא לפעמים גם SCALED, שלא לדבר על הניקוד הנמוך שאני אקבל בבערך כל אימון… אבל לו הייתי כותבת עכשיו פוסט סיכום על הקרוספיט אופן, הנימה שלי הייתה שונה מאוד.

כמובן, זה לא באמת משפיע על הקרוספיט אופן עצמו. ההנפות האולימפיות עדיין דורשות טכניקה, והרבה ממנה. הן עדיין מסוכנות. והחלק המשעשע, שעכשיו אני מוצאת משמעותית פחות הצדקה להשתמש בהן – בשביל מה, כשהאלטרנטיבה עם משקולות יד טובה משמעותית?

חוץ מזה, מעניין מאוד לראות את הנתונים שמופיעים במאמר הזה – אנשים יכולים להרים, לדחוק וכו' משמעותית פחות משקל כשהם משתמשים במשקולות יד, מאשר כשהם משתמשים במוט. מה זה אומר על השימושיות של הכוח הזה במציאות?

 

המדריך המלא לאחריות אישית בספורט

טוב, המדריך הזה לא באמת מלא. השם הזה הוא בהשראת שני מדריכים שיש בבלוג "בכושר", ולא התאפקתי ובחרתי בכותרת הזאת.

בתור מי שמתאמנת לבד, כל האחריות היא עליי. לפי התפיסה שלי, האחריות תישאר עליי גם אם אני אחליט להתאמן בבוקס בעיר שלי. כי רק אני יכולה לבחור לתת למישהו חלק מהאחריות, ומכיוון שזו הבחירה שלי זו גם האחריות שלי.

קראתי לא מעט מידע על ספורט וכושר גופני. חלק על מנגנונים פזיולוגיים, הרבה תוכניות אימונים, הרבה על העקרונות שלהן ואיך לבנות אותן. וקראתי לא מעט הרהורים מסביב. על איך למנוע פציעות. האשמות של קרוספיט בכך שהוא מסוכן, טענות נגד, וגם כמה מאמרים מורכבים יותר שמראים גווני ביניים. הרבה על פציעות בהרמת משקולות. זה היה דומה מאוד למה שכתבו על קרוספיט, חוץ מזה שאין האשמות ספציפיות. קראתי גם על ריצה, על הסכנות שבריצה "כרונית", על מניעת פציעות בריצה. על תנועתיות, על אחריות אישית מסוגים שונים.

יש לי לא מעט מה להגיד על זה. הרעיון לסדרת הפוסטים הזו נולד כשחשבתי על איך אכתוב את המדריך המלא לשימוש בתוכניות אימונים מהאינטרנט. חשבתי גם לכתוב מדריך לכתיבת תוכנית כזו, ואולי אפילו כתיבה של תוכנית כזו בעצמי, אבל החלטתי לדחות את זה לעתיד. תכננתי את המדריך לשימוש בתוכנית אימונים, וראיתי שהמדריך הזה נחוץ בתור הקדמה. כל אימון בהתבסס על תוכנית אימונים מהאינטרנט מתבסס על אחריות אישית. ולדעתי, כל אימון מתבסס על אחריות אישית, נקודה.

אז אני מתכננת לכתוב סדרת פוסטים בנושא הזה, ולגעת בנושאים השונים שקשורים לנושא. אני אקשר אליהם מפה ואולי אצור טאב נפרד בשבילם (כשהם יכתבו, כמובן).

בינתיים ארשום לעצמי רשימת נושאים ראויים לפוסטים:

  • למה אחריות אישית היא הבסיס לכל אימון לדעתי (אחריות כקונספט, השלכות במציאות, החולים הנוחים מתים, בחירה חופשית ומודעת)
  • דע את עצמך – למה אין ברירה חוץ מלקחת אחריות, ולמה זה משתלם
  •  סביבה וסגנון – השפעת מקום האימונים, הסביבה, המדריך/מאמן, הפעילות והאופי שלה ואיך לקחת אותה בחשבון
  • תת סעיף או דוגמא של הרעיון הקודם – להשאיר את האגו בחוץ, ולמה אומרים את זה בהרמת משקולות אבל לא ביוגה.
  • עלות תועלת בפציעות ומניעתן, בחירה חופשית ואחריות אישית

זהו, אלו הרעיונות שיש לי כרגע. אני בטוחה שיצוצו לי עוד עם הזמן. אולי אני אתחיל במקביל את סדרות הפוסטים האחרות. הכי קל להתחיל בפוסט הראשון בסדרת הפוסטים האחרונה, שבכלל לא בטוח שתצא לפועל אי פעם – איך לא לכתוב תוכנית אימונים באינטרנט. רשימת השגיאות הנפוצות. שזו גם רשימת סינון והוראות שימוש לתוכניות אימונים מהאינטרנט.

מטרות לטווח הארוך

מה לעשות אם המטרה שלך רחוקה מאוד? אם יש הר שאליו את צריכה להגיע, אבל הוא נמצא במרחק של כמה חודשי הליכה?

יש כאלו שמתכננים במפורט את הדרך לשם. יש כאלו שגם הולכים לפי התוכנית הזו, בלי יותר מידיי שינויים. אני מביטה עליהם בהתפעלות ואי הבנה. אילו מן חיים יש להם, ללא שינויי מסלול פתאומיים, ללא הפתעות, אבל עם הרבה התמדה? אני לא כזו. יש כאלו שמתכננים וקובעים מטרות ביניים, אבל מודעים לכך שמנקודת מבטם חסר להם מידע רב, והתכונית תתעדכן עם הזמן. בשביל מה התוכנית אם כך? יש כאלו שהיא עוזרת להם. גם לי לפעמים זה עוזר.

ואני, אני לוקחת אזימוט. כל עוד אני רחוקה, אין צורך בדיוק רב. אני אקח את השביל שנראה יותר נחמד, ומוביל לאן שאני צריכה. גם ככה אין שביל שמוביל בדיוק לשם. אבל אני לא אשכח את המטרה שלי. ומידי פעם אביט אליה, ואכוון אליה כשאני בוחרת שביל, כדי לא לההגיע למקום שונה לחלוטין, בלי כוונה. ואם המטרה השתנתה, אז לא נורא. אבל למרבה הפלא, זה לרוב לא קורה לי. לא עם מטרות לטווח הארוך.

אז החלטתי לרשום אותן, את אלו שכרגע הן מטרות לטווח הארוך בתחום הכושר. כדי לתעד, כדי שאוכל לחזור חזרה ולבדוק. ואני מנסה לרשום אותן כמו שהן, להצליח למסח במילים את מה שנמצא ללא מילים בתודעתי, בצורה המדוייקת ביותר. שלא יצא שהניסוח של המטרה השתנה לחלוטין, אבל בעיניי המטרה אותה המטרה, המהות נותרה אותו הדבר.

מתח

אז אני רוצה להצליח לעשות עשר מתח. זו הייתה המטרה שלי מלכתחילה, ועכשיו היא כבר מטרה לטווח הבינוני. בינתיים היא השתנתה ללהצליח לעשות 12 מתח ברצף, ובשתי האחיזות השונות.

אני גם רוצה להצליח לעשות מתח עם משקל של רבע ממשקל גופי. הסטנדרטים האלו הם מפה – והם הסטנדרטים הנחוצים כדי להתחיל לעבוד על מתח ביד אחד. זו אפילו לא מטרה לטווח הארוך – היא ממש לא בטווח השגה, ואני גם לא חושבת שהיא כזו מגניבה… אני אשקול אותה שוב עוד שנה-שנתיים. או לפני כן, אם אני אגיע לסטנדרטים האלו ואתחיל להתאמן לפי התוכנית. כרגע אפילו להתלות על המתח על יד אחת אני לא מצליחה אפילו לחמש שניות…

בתור שאיפות קצת יותר רחוקות, אני רוצה להצליח לעשות את אימוני הבנצ'מרק של קרוספיט, שלרוב דורשים 100-150 מתח בטווח זמן של חצי שעה. אני רוצה להצליח לעשות 20 מתח רצוף, ואולי יותר. אבל הנפח בפרק זמן קצר חשוב לי יותר מהרציפות.

אני רוצה להצליח לעשות מתח חזה-למתח, ולהתחיל לעבוד על עליית כוח. וכן, אני רוצה לעשות עליות כוח. שלושים מהם באימון אחד. וזו מטרה בהחלט לטווח הרחוק.

שכיבות סמיכה

אני רוצה לעשות חמישים שכיבות סמיכה ברצף, ולהצליח לעשות אותן בנפח מספיק לאימוני קרוספיט – וזה משהו כמו 150 שכיבות סמיכה בפרק זמן של חצי שעה. אני גם רוצה להצליח לעשות אותן בצורה הקרוספיטים הסטנדרטית – ידיים ברוחב מעט רחב מרוחב הכתפיים, המרפקים בירידה הולכים אחורה ולא לצדדים. ברוב המקומות לא באמת מקפידים על זה, וכבר אמרו לי ששכיבות סמיכה עם ידיים מונחות ברוחב רחב יותר הן הסטנדרט האמיתי.

אני רוצה להצליח לעשות שכיבות סמיה בעמידת ידיים, ואולי אפילו בכמות מספקת בשביל האימון "מארי" (וגם זו בהחלט מטרה לטווח הרחוק). ו(הוספתי אחרי שראיתי את הרשימה הקודמת שכתבתי) לעשות חמישים מהן ברצף.

פיסטול

אני לא באמת יודעת כמה פיסטולים אני רוצה לעשות… מספיק בשביל אימוני קרוספיט שכוללים אותם. אחד ההזויים זה גרסא קשה יותר של אנג'י שכוללת 100 פיסטולים (כלומר, 50 פיסטולים בכל רגל). לא ראיתי אימון שכולל יותר מזה, בדרך כלל לא דורשים יותר מ25 בכל רגל ברצף. אז אשים את זה בתור המטרה שלי – 25 ברצף (כלומר, רגל ימין, אז שמאל, וכו', סה"כ 25 כל רגל), וחמישים כל רגל לאימון (קשה במיוחד).

אני גם רוצה לעשות פיסטול עם משקל – של 16 ק"ג. שזה הקטלבל שלי.

ועוד נקודה חשובה – אני רוצה להיות גמישה מספיק כדי לעשות את הפיסטול עם טכניקה מושלמת.

 

StrongFirst

אחת המטרות לטווח הארוך שנוצרו מעצמן זה הגרסא שלי לאירון מיידן, שמצאתי באתר של סטרונגפירסט.

בגרסא המקורית נשים מדרשות לעשות פרס, פיסטול ומתח עם קטלבל של 24 ק"ג. כאשר הפיסטול והפרס הם באיזה צד שבוחרת המתמודדת. בגרסא שלי הקטלבל שונמכה לקטלבל שיש לי, של 16 ק"ג. מעניין שגם המטרה של 24 קילו היא מטרה לטווח הארוך, אבל אני לא שמה לי אותה. כנראה כי אני כל המטרות שלי הן כאלו שאני יכולה להשיג עם הציוד שיש לי עכשיו. אני לא מוצאת טעם והשראה במטרות לא בנות השגה. גם אם הן לטווח הרחוק. גם אם אני יכולה להתאמן עם משקולות במשקל 20 ק"ג שאני מתכננת לקנות וללכת לאיזה מקום שיש בו קטלבל של 24 ק"ג באופן חד פעמי. עדיין..

יש גם את הסימפל אנד סיניסטר. באותו עמוד של האיירון מיידן, טאב אחד ליד. אבל למרות שהם ציון דרך חביב, הן לא מטרה שלי. טורקיש גט אפ זה תרגיל ממש שווה, אבל אני לא מתכננת כרגע ללמוד את הטכניקה שלו. וגם סווינג הן תרגיל חביב, אבל לא באמת חשוב לי.

 

אחר

אימוני הקרוספיט אופן שהעתקתי לי, ולהצליח לעשות אימוני קרוספיט אחרים – אלו שעוברים את הסינון שלי.

לעשות צעדי ענק עם משקל, לקפוץ קפיצות כפולות, לעשות עמידת ידיים והליכה בעמידת ידיים. כפיפות בטן עמוקות וזקיפות גב, בהונות למתח, זריקות כדור כוח.

כל זה לא ממש חשוב לי. אבל אני בכל זאת רושמת – שיהיה. אני רוצה להשתפר גם בזה. ומי יודע מה יילד יום?

אני מתכננת לקנות לי משקולות, ואז אני אוכל להתחיל להתאמן על דברים עם משקל – שזה מגניב ממש. ועוד כמה שנים אני בהחלט מתכננת שיהיה לי מוט הרמת משקולות, ומספיק משקל כדי שאוכל להתאמן ממש על הכל, חוץ מכנראה דדליפט.

 

אז הנה לי, מטרות לטווח הרחוק. פעם קודמת רשמתי לי אותן פה.

ומעניין לראות ולהשוות. היו שם מספרים לכל מיני דברים שעכשיו אני מאמצת לפה – למשל חמישים שכיבות סמיכה בעמידת ידיים בתור מטרה (כן, בהקשר הנוכחי הגיוני יותר להגיד "כפיפות מרפקים", רק שהמושג הזה זר לי, אנשים שאני מכירה אומרים רק "שכיבות סמיכה"). היה שם יותר סיבולת, ודגש יותר ברור על אתלטיות. מה יהיה בפעם הבאה? נראה מה ילד יום…

על תגובות ותגובות לתגובות

קראתי לא מזמן אמירה מעניינת על זוגיות. שגם אם בן הזוג אמר משהו פוגע או לא נכון, אולי התגובה שלך לאמירה הזו יותר גרועה מהתגובה עצמה. האמירה הזו עוררה בי הרהורים על שתי הגישות לנושא, ועל המקרים בהם אני מסכימה עם כל אחת מהן.

בבלוג מסויים שאני קוראת הבלוגרית טוענת שוב ושוב שאם נתקלתם באנשים מלאי דעות קדומות שהחליטו להטיל עליכם את הסטריאוטיפים שלכם, הם טועים. ולכם, בתור הקורבנות, יש את הזכות להגיב בכל דרך שתבחרו. טוב, מובן שלא *בכל* דרך. התגובות האפשריות שם נעות בין הסברה לאדם למה הוא טועה, התעלמות, תשובה קוטעת דיאלוג, או אמירה בסגנון "לא ביקשתי ממך לדחוף את האף שלך לעניינים שלי"  או "אם אני ארצה לשמוע את העצות שלך אתה תהיה הראשון לדעת". טוב, היו כמה שהיו גם ציניות וגם שנונות יותר, אבל לא מצאתי מקבילה טובה בעברית.

והסכמתי איתה. ממש הסכמתי איתה. אם אדם זר, עובר אורח אקראי מרגיש בנוח לשאול אותי "למה את לא מחייכת? חייכי, זה יפה לך" אז אני ארגיש בנוח לענות לו את התשובה שתעלי במוחי באותו הרגע, החל מ"בגלל שאידיוטים כמוך הורסים לי את מצב הרוח" וכלה ב"תשתוק, זה יפה לך". ואם אי פעם אתקל באדם שאמר לקולגה שלו שחלתה בסרטן ואיבדה הרבה משקל בזמן הכימותרפיה "יפה לך סרטן" אז אני אתאמץ למצוא אמירה חסרת טאקט מספיק כדי לענות לו. ולמרבה הפלא, בתגובות נמצאו לא מעט אנשים שהרזו בגלל מיני נסיבות לא משמחות, ואנשים, בכוונה או שלא, הגיבו לזה בשמחה.

אומנם אותו אידיוט שבר שיא בחוסר הטאקט שלו, אבל בעיניי גם מי שהטעות שלו תמימה יחסית ראוי לתשובה אמיתית. כלומר, מי שאומרת "ואוו, רזית!" וחושבת שזו מחמאה, אשמה. זו אמירה בעייתית מראש, ואם במקרה אומרים אותה למישהי שרזתה בנסיבות לא משמחות, אז אמירת האמת היא תשובה ראויה לחלוטין.

במילים אחרות – מגיע להם. הכוונות הטובות שלהם לא מכפות על התוצאות השליליות של מעשיהם, ו"העיקר הכוונה" זו הצדקה שלא עובדת אפילו על ילדים בגן.

מהצד השני, אני מכירה ברעיון של "תגובה פרופורציאונלית". כמובן, לכל אחד יש דעה משלו על מה היא התגובה הפרופורציאונלית. אני אישית לא זוכרת שאמרו לי אי פעם "אבל מה כבר אמרתי", אבל התגובה הזו ודומותיה נפוצות מספיק בשביל להפוך לביטוי. ונתקלתי בחיי באמירות שזו בערך המשמעות שלהן, מצד אנשים שאמרו משהו מגעיל בלי לחשוב או בלי להבין למה אנשים יכולים להפגע מזה.

בנושאים נייטרליים, אם אדם מעליב מישהו בלי כוונה, והאדם הנעלב מודיע לו על זה, התגובה הסטנדרטית היא "אני מנצל, לא ידעתי ש-X יפגע בך". אבל כשהאדם כן ידע ש-X פוגע (או שיש אנשים שנפגעים מ-X, גם אם לא האדם הקונקרטי הזה), ולא אכפת לו, זה לא באמת עובד. כמו שזה לא עובד כשההכרה בפגיעה ובכך שאדם לא מרושע מנסה להמנע מלפגוע באחרים מתנגשת עם ערכים עמוקים של האדם.

למשל, אנשים שחושבים שזה בסדר לצחוק על קבוצות כאלו וכאלו וכאלו, אבל הקבוצה שלהם היא קדושה ואסור לצחוק עליה. או אנשים שחושבים שגזענות כלפי קבוצות כאלו וכאלו זה בסדר, אבל גזענות נגדם זה לא הוגן. וכן, נתקלתי באנשים כאלו במציאות,. יותר מידיי פעמים.

הם בכנות מאמינים שהם אמרו אמירה תמימה לחלוטין, או מעט לחלוטין. והתגובה שהם קיבלו היא לא פרופורציאונלית, ומי שתקף אותם לא בסדר ו"מה כבר אמרתי?".

ולצערי, אני נאלצת להודות שיש בינינו מהמשותף. תגובות עוקצניות יכולות לגרום בקלות להסלמה. באופן כללי ההנחה שמישהו מסויים נגדך יכולה להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה בגלל פרשנות מעוותת, אבל זה כבר סיפור אחר. לעומת זאת, תגובות רגועות ונחמדות לא יוצרות סכנה כזו. מהצד השני, תגובות נחמדות לעיתים קרובות לא מבהירות לאדם השני מה הוא עשה לא בסדר. לכן הן לא ממלאות את הפונקציה התקשורתית שלהן.

אז מה המסקנה הכללית שלי מהפוסט? המסקנה היא שאין לי מסקנה.

לתגובות נעימות יש את היתרונות שלהן. גם לתגובות עוקצניות. ואני לא מצליחה לא רק לבחור צד ולהשאר בצד הזה, אלא ליצור אפילו מערכת קונסיסטנטית שבהנתן כל המידע על הסיטואציה (מה שלא באמת אפשרי במציאות) תכריע מתי לבחור באיזו תגובה.

מה שנשאר לי הוא להשתמש בשתי הגישות, בהתאם לסיטואציה. ולזכור את החסרונות של שתיהן. תגובה נחמדה מידי כשאני מתפוצצת מבפנים עלולה לא להבהיר לצד השני כמה אני כועסת עליו. תגובה עוקצנית עלולה להפוך לריב מה שיכול היה להיות שיחה נעימה.

 

עלות ותועלת בלימוד טכניקה

אתחיל מההתחלה. וההתחלה היא שאם מבצעים תרגיל, חשוב לבצע אותו נכון. ביצע תרגיל בצורה לא נכונה בטווח הארוך יגרום לפציעה.

לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל. אפשר לבצע תרגיל עם טכניקה לא נכונה לפעמים. זה בלתי נמנע כשלומדים תרגיל חדש. זה סביר מבחינת העלות-תועלת בתחרויות, או בהזדמנויות נדירות אחרות. וגם פה, יש תרגילים שיותר מזיק לבצע אותם בצורה שגויה, ויש כאלו שפחות. אבל לא זה הנושא של הפוסט.

והנושא הוא עלות ותועלת. התועלת היא האפשרות לבצע את התרגיל. שכן אם אני מבצעת תרגיל, אני אלמד לבצע אותו נכון. העלות היא הזמן המבוזבז על למידת הטכניקה.

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני כמה חודשים. אולי אפילו יותר. והזמן שעבר מאז הראה בעיקר דבר אחד – יש מספיק תרגילים פשוטים שלא דורשים טכניקה שאפשר לעשות. אין לי צורך בתרגילים מסובכים. בשביל מה?

לפעמים יש סיבות. "כי זה מגניב" או "כי בא לי" אלו סיבות תקפות לחלוטין מבחינתי. ויש עוד המון סיבות תקפות. אבל לרוב התרגילים המסובכים באים כחלק מתוכנית אימונים כלשהי, והם לא באמת נחוצים. אז המסקנה שלי היא שיש יותר עלות מתועלת בטכניקה.

את התועלת אני אשמור לתרגילים הפשוטים יותר, ואתמקד בללמוד לעשות אותם בצורה מושלמת. כמה אנשים יכולים לעשות חזרה מושלמת אחת של שכיבת סמיכה? מתח? פיסטול? אפילו סקוואט. שלא לדבר על דדליפט (קרי: כמה אנשים מרימים דברים כבדים בצורה נכונה?).

כשאני אעשה היטב את התרגילים הפשוטים, שארגיש שחסרים לי אתגרים, אז אחזור לתרגילים המסובכים יותר. כרגע אני מרגישה שהמצב הפוך – יש המון דברים מגניבים שמתחשק לי לעשות, יותר משיכולת ההתאוששות שלי אחרי אימון מאפשרת לי. לכן השאלה הזו נדחית על ידי כלא רלוונטית לזמן הקרוב. וגם הרחוק, למען האמת, כי יש לי אתגרים לפחות לכמה שנים קדימה…

מטרות כתיעוד או כעידוד

בהתחלה, כשכתבתי מטרות, כתבתי את זה בתור סוג של תרגיל. כל מיני אנשים אומרים שזה חשוב ומשפיע על כל מיני דברים. לדעתי זה בעיקר מעניין – להסתכל אחרי שנה ולראות מה קרה. אני לא מצפה להשיג את המטרות שלי בדיוק – החיים הם לא צפויים. כנראה יהיו מטרות שבהן אצליח להשיג הרבה יותר ממה שתכננתי, כאלו שלא אצליח, וכאלו שאיפשהו באמצע תפסקנה להיות מטרות (ולהמשיך לנסות להשיג אותן יהיה סתם ללכת עם הראש בקיר).

אחר כך ראיתי שהמטרות נותנות לי מוטיבציה לעשות משהו כדי למחוק שורה. יש משהו נחמד בלעשות רשימה של דברים ולמחוק ממנה את הדברים שביצעתי.

אחר כך ראיתי שאני מודעת להבדל בין מטרות שקל לרשום ולסמן עליהן וי, לכאלו שלא, ובין מטרות בהן אני יכולה למדוד התקדמות בצורה אמפרית, לבין כאלו שלא.

ועכשיו אני תוהה – האם המטרות הן תיעוד של מה שאני עושה, או משהו אחר? אם הן תיעוד, אז רשימת המטרות לטווח הקצר עכשיו יכולה להיות שונה מאוד מהרשימה לעוד שבוע.

עכשיו היא כוללת מתח, פיסטול, מוביליטי לכתפיים, מתיחות, שכיבות סמיכה. בתור מטרות משנה אפשר לרשום התעסקויות עם משקלים מעל הראש, אוברהד וגובלט סקוואט, כפיפות בטן עמוקות.

הרשימה הזו יכולה להשתנות בקלות ובמהירות, אם שבוע הבא יתחשק לי פתאום לעשות בעיקר עמידת ידיים. אני חושבת שזה הולך נגד הקונספט של "לקבוע מטרות ולחתור אליהן", אבל זה קונספט מפוקפק מלכתחילה בעיניי. הוא שימושי מאוד במקרים מסויימים, אבל למקרים אחרים לא מתאים. והוא נמצא בשימוש יתר.