על תגובות ותגובות לתגובות

קראתי לא מזמן אמירה מעניינת על זוגיות. שגם אם בן הזוג אמר משהו פוגע או לא נכון, אולי התגובה שלך לאמירה הזו יותר גרועה מהתגובה עצמה. האמירה הזו עוררה בי הרהורים על שתי הגישות לנושא, ועל המקרים בהם אני מסכימה עם כל אחת מהן.

בבלוג מסויים שאני קוראת הבלוגרית טוענת שוב ושוב שאם נתקלתם באנשים מלאי דעות קדומות שהחליטו להטיל עליכם את הסטריאוטיפים שלכם, הם טועים. ולכם, בתור הקורבנות, יש את הזכות להגיב בכל דרך שתבחרו. טוב, מובן שלא *בכל* דרך. התגובות האפשריות שם נעות בין הסברה לאדם למה הוא טועה, התעלמות, תשובה קוטעת דיאלוג, או אמירה בסגנון "לא ביקשתי ממך לדחוף את האף שלך לעניינים שלי"  או "אם אני ארצה לשמוע את העצות שלך אתה תהיה הראשון לדעת". טוב, היו כמה שהיו גם ציניות וגם שנונות יותר, אבל לא מצאתי מקבילה טובה בעברית.

והסכמתי איתה. ממש הסכמתי איתה. אם אדם זר, עובר אורח אקראי מרגיש בנוח לשאול אותי "למה את לא מחייכת? חייכי, זה יפה לך" אז אני ארגיש בנוח לענות לו את התשובה שתעלי במוחי באותו הרגע, החל מ"בגלל שאידיוטים כמוך הורסים לי את מצב הרוח" וכלה ב"תשתוק, זה יפה לך". ואם אי פעם אתקל באדם שאמר לקולגה שלו שחלתה בסרטן ואיבדה הרבה משקל בזמן הכימותרפיה "יפה לך סרטן" אז אני אתאמץ למצוא אמירה חסרת טאקט מספיק כדי לענות לו. ולמרבה הפלא, בתגובות נמצאו לא מעט אנשים שהרזו בגלל מיני נסיבות לא משמחות, ואנשים, בכוונה או שלא, הגיבו לזה בשמחה.

אומנם אותו אידיוט שבר שיא בחוסר הטאקט שלו, אבל בעיניי גם מי שהטעות שלו תמימה יחסית ראוי לתשובה אמיתית. כלומר, מי שאומרת "ואוו, רזית!" וחושבת שזו מחמאה, אשמה. זו אמירה בעייתית מראש, ואם במקרה אומרים אותה למישהי שרזתה בנסיבות לא משמחות, אז אמירת האמת היא תשובה ראויה לחלוטין.

במילים אחרות – מגיע להם. הכוונות הטובות שלהם לא מכפות על התוצאות השליליות של מעשיהם, ו"העיקר הכוונה" זו הצדקה שלא עובדת אפילו על ילדים בגן.

מהצד השני, אני מכירה ברעיון של "תגובה פרופורציאונלית". כמובן, לכל אחד יש דעה משלו על מה היא התגובה הפרופורציאונלית. אני אישית לא זוכרת שאמרו לי אי פעם "אבל מה כבר אמרתי", אבל התגובה הזו ודומותיה נפוצות מספיק בשביל להפוך לביטוי. ונתקלתי בחיי באמירות שזו בערך המשמעות שלהן, מצד אנשים שאמרו משהו מגעיל בלי לחשוב או בלי להבין למה אנשים יכולים להפגע מזה.

בנושאים נייטרליים, אם אדם מעליב מישהו בלי כוונה, והאדם הנעלב מודיע לו על זה, התגובה הסטנדרטית היא "אני מנצל, לא ידעתי ש-X יפגע בך". אבל כשהאדם כן ידע ש-X פוגע (או שיש אנשים שנפגעים מ-X, גם אם לא האדם הקונקרטי הזה), ולא אכפת לו, זה לא באמת עובד. כמו שזה לא עובד כשההכרה בפגיעה ובכך שאדם לא מרושע מנסה להמנע מלפגוע באחרים מתנגשת עם ערכים עמוקים של האדם.

למשל, אנשים שחושבים שזה בסדר לצחוק על קבוצות כאלו וכאלו וכאלו, אבל הקבוצה שלהם היא קדושה ואסור לצחוק עליה. או אנשים שחושבים שגזענות כלפי קבוצות כאלו וכאלו זה בסדר, אבל גזענות נגדם זה לא הוגן. וכן, נתקלתי באנשים כאלו במציאות,. יותר מידיי פעמים.

הם בכנות מאמינים שהם אמרו אמירה תמימה לחלוטין, או מעט לחלוטין. והתגובה שהם קיבלו היא לא פרופורציאונלית, ומי שתקף אותם לא בסדר ו"מה כבר אמרתי?".

ולצערי, אני נאלצת להודות שיש בינינו מהמשותף. תגובות עוקצניות יכולות לגרום בקלות להסלמה. באופן כללי ההנחה שמישהו מסויים נגדך יכולה להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה בגלל פרשנות מעוותת, אבל זה כבר סיפור אחר. לעומת זאת, תגובות רגועות ונחמדות לא יוצרות סכנה כזו. מהצד השני, תגובות נחמדות לעיתים קרובות לא מבהירות לאדם השני מה הוא עשה לא בסדר. לכן הן לא ממלאות את הפונקציה התקשורתית שלהן.

אז מה המסקנה הכללית שלי מהפוסט? המסקנה היא שאין לי מסקנה.

לתגובות נעימות יש את היתרונות שלהן. גם לתגובות עוקצניות. ואני לא מצליחה לא רק לבחור צד ולהשאר בצד הזה, אלא ליצור אפילו מערכת קונסיסטנטית שבהנתן כל המידע על הסיטואציה (מה שלא באמת אפשרי במציאות) תכריע מתי לבחור באיזו תגובה.

מה שנשאר לי הוא להשתמש בשתי הגישות, בהתאם לסיטואציה. ולזכור את החסרונות של שתיהן. תגובה נחמדה מידי כשאני מתפוצצת מבפנים עלולה לא להבהיר לצד השני כמה אני כועסת עליו. תגובה עוקצנית עלולה להפוך לריב מה שיכול היה להיות שיחה נעימה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s