אימון ולא אימון יומי 23/10/16-29/10/16

שבוע ראשון במחזור האימונים.

מחזור האימונים הנוכחי מוקדש לעבודה על הסבולת שלי במתח. כלומר, עבודה במספר סטים במקום רק בסט אחד עד לכשל. האימונים שיש בסגנון הזה דומים. בחרתי כמה מהם, והחלטתי לנסותם.

הרצון לשפר את הסבולת שלי גרם לי לעבור לאימוני מתח, אולם בשאר התרגילים אני שואפת להשאר, ובינתיים נשארת, בתחום של לא-אימון. רציתי לנסות מחזור אימונים שמוקדש לסיבולת, נראה מה יצא מזה…

את האימון הראשון עשית ביום ראשון. מהותו – ארבעה סטים מקסימליים. הרעיון הוא לחזור על האימון הזה כמה פעמים בשבוע (אפילו כל יום), וכל פעם להגדיל את מספר עליות מתח שנעשו סה"כ. אני עשיתי 6-3-2-2 (עם מנוחה של שלוש דקות בין הסטים).  האמת? מאכזב. כמות המתח שלי נופלת ממש מהר. ולא הרגשתי שאני באמת מתאמצת והשרירים שלי מקבלים סטימולציה מספקת. פשוט לא יכולתי לעשות עוד מתח, וזהו. לכן החלטתי לא להשתמש יותר באימון הזה, וללכת על אימונים אחרים.

כמו כן ביום ראשון עשיתי פיסטולים. ארבע עשרה סטים של 3 פיסטולים בסט, סה"כ 42 פיסטולים בכל רגל.

ביום שני רציתי להתאמן גם כן, והחלטתי להתחיל להתאמן על שכיבות סמיכה. רחבות, כי צרות דורשות יותר טכניקה, וכן משתמשים בהן יותר בשרירי הזרוע שמשתמשים בהם גם במתח, וכי הן קלות לי יותר. אולי אחר כך אעבור לשכיבות סמיכה קלאסיות, צרות, או שאשר ככה. אחי הקטן מעדיף אותן, וזו עוד סיבה לטובתן.

הצמדתי את שכיבות הסמיככה לגובלט סקוואט, כמו שעשית בשבוע הקודם, ועשיתי שישה סטים של שלוש שכיבות סמיכה ושל שבעה גובלט סקוואטים.

ביום שלישי החלטתי לנסות עוד אימון סיבולת. מהותו, לעשות עשרה סטים של חצי מכמות המקסימלית של מתח שאני יכולה לעשות ברצף. כלומר, עשרה סטים של שלוש, במקרה שלי. מה גם שאחת הסיבות שבחרתי באימון ליום ראשון היא כדי לוודא שהמקסימום שלי הוא אכן 6, וכעת אני יודעת את זה בוודאות. באתר בו קראתי את ההצעה לא נאמר כמה זמן נחים בין הסטים, אז החלטתי שזמן המנוחה יהיה שלוש דקות.

לא הצלחתי לעשות את האימון ככתוב, מה שלא הפתיע אותי. הרי בחרתי אותו כי הוא מאמן סיבולת, וזה בדיוק מה שיש לי בעיה בו… הצלחתי ארבעה סטים של 3, ובשאר השישה עשיתי רק 2 מתח כל פעם. היופי באימון הזה הוא שיש לאן להתקדם, ואיך. קודם להתקדם עד שאוכל לעשות את כל עשרת הסטים כנדרש, ואז להתקדם כמו שמתואר באתר ממנו לקחתי את האימון – להגדיל את כמות המתח בסט עד שאוכל לעשות 6 מתח בכל סט. לפי טענת האתר, אז אוכל לעשות 12 מתח. נחייה ונראה…

עשיתי גם GTG פיסטולים ושכיבות סמיכה. 8 סטים של 4 פיסטולים ושלוש שכיבות סמיכה, סך הכל 32 פיסטולים בכל רגל ו-24 שכיבות סמיכה.

ביום רביעי שוב עשיתי GTG שכיבות סמיכה. זה יהיה לא-אימון הרבה יות רציניץ 15 סטים של ארבע שכיבות סמיכה כל פעם, סה"כ עשיתי 60 שכיבות סמיכה, והשרירים שלי לחלוטין הרגישו את זה והיו תפוסים ביום המחרת. בעיקר שרירי החזה שעובדים הרבה בשכיבות סמיכה בהן מנח הידיים רחב.

ביום חמישי עשיתי שוב את האימון של עשרת הסטים של 50% מהמקסימום, והפעם עשיתי כבר חמישה סטים של 3 (ועוד חמישה של 2). התקדמות! זה מה שאני אוהבת באימון הזה. הוא קשה החל מהאמצע שלו, והוא מאמן את הסיבולת. בהקשר הזה סיבולת היא היכולת לעשות מקסימום מתח בפרק זמן קצר, נניח עשר דקות או חצי שעה…

רציתי לעשות גם פיסטולים, ועשיתי שני סטים של חמישה פיסטולים. הרגשתי את ירך שמאל, והחלטתי לא להמשיך. החלטתי גם לא לעשות גובלט סקוואטים בימים בין הפיסטולים, כי השרירים לא מספיקים לנוח מספיק…

זה היה שבוע אימונים מצויין!

לא אימון יומי 16/10/16-22/10/16

שבוע דלוד!

ביום ראשון היה GTG pull up. סטים של 2, 12 סטים. יש משהו בעייתי באימונים כאלו בזמן דלוד, כי אלו אימונים רציניים, בכל הכוח. וגם די דומים לאימוני מתח רגילים. פשוט באחיזה שאני מזניחה בינתיים…

בנוסף לכך היו 16 סטים של 2 פיסטולים. כלומר 32 פיסטולים בכל רגל.

ביום שלישי עשיתי עשרה קטלבל סווינג (עם קטלבל של 16 ק"ג כמובן. אין לי אחר), 3 שכיבות סמיכה רחבות, 19 גובלט סקוואט. בקיצור, קצת מכל דבר…

החלק המפתיע הוא שהשרירים נתפסו מזה. אני חושבת שבעיקר שרירי הגב, מהחזקת הקטלבל והסקוואטים (הגובלט סקוואטים שנעשו לאחר מכן חיזקו השערה זו).

ביום רביעי התארחתי אצל אדם שיש לו מוט הרמת משקולות (עם שתי משקולות של קילוגרם ורבע. לא יודעת כמה שוקל המוט), משוקולות ידיים של 3 קילוגרם, ומשקולת יש אחת של 5. התוצאה? עשיתי כל מיני. עשיתי סקוואט במנחים שונים עם המוט, ופרס עם משקולות היד, ובאופן כללי, כל מיני.

ביום חמישי עשיתי GTG שכיבות סמיכה וגובלט סקוואט. את שכיבות הסמיכה עשיתי בסטים של שלוש, ואת הגובלט סקוואט בסטים של חמש. שש סטים משניהם (עשיתי סט של שכיסות סמיכה ואז גובלט סקוואט, או ההפך. אבל ביחד). השרירים לא נתפסו לי מהסקוואט, אבל הרגשתי קצת את השרירים שנתפסו עובדים בסוף כל סט.

בזאת נגמר שבוע הדלוד, ומעתה אני יכולה לספור שבועות בנוחות.

לא אימון יומי 09/10/16-15/10/16

בתשיעי עשיתי עוד פעם אחת GTG chin up.  עשרים סטים של 4. וזה היה כבר מזמן. אני זוכרת, רציתי לעשות מאה מתח, לעשות 25 סטים. ובאיזשהי נקודה השרירים שלי כאבו כל הזמן, והבנתי שאני לא אעמוד ביעד שלי. אז עזבתי, ריווחתי הרבה יותר, וזה מה שיצא. בדיעבד, חשבתי שאולי לו לא הייתי מתעקשת על לוח זמנים שמאפשר 25 סטים, וסה"כ 100 מתח, הייתי עושה יותר.

זה אמור להיות GTG מתח אחרון. לא לנצח נצחים, אבל במתכונת הנוכחת ולזמן הקרוב. אני כן מתכננת GTG pull up בתור הדרך המתבקשת להשוות את כמות ה pull ups שלי עם כמות ה chin ups. ואני כן מתכננת GTG של מתח עם משקל. אבל לא עוד GTG מתח עם כמויות, לפחות לא בזמן הקרוב.

עשיתי 25 פיסטולים ביום הזה. ביומיים הבאים ניסיתי פיסטולים, אבל הדקירת בירך שמאל עצרו אותי, ולכן עשיתי שני פיסטולים ביום שני, ושלושה ביום שלישי.

ביום רביעי עשיתי wieghted chin up. במשקל 5 קילוגרם. שני הראשונים היו עם 6 קילו, אבל הרגשתי שהטניקה לא טובה וזה דורש קיפ, אז ירדתי לחמש. נראה שלאט לאט אני לומדת לעצור החלטות לא מוצלחות בזמן 🙂  עשיתי 12 כאלה סך הכל, וחשבתי על זה שאני רוצה לעבוד עוד על טכניקה ואולי פעם אחרת לעשות GTG בהם המתח בא בזוגות – עם איזה משקל שיצא לי. כנראה קילוגרם אחד עד 3.

עשיתי גם פיסטולים ביום רביעי. 27. וביום חמישי עשיתי 32 פיסטולים, והחלטתי שבפעם הבאה אעשה פיסטולים בזוגות. אזכיר שאני סופרת פיסטולים לכל רגל, כלומר, עשיתי 27 פיסטולים ברגל ימין ו27 ברגל שמאל, וכו'.

ובזאת הסתיימו האימונים לשבוע ההוא. שכן מתח עם משקל דורש יומיים התאוששות.

 

על תגובות ותגובות לתגובות

קראתי לא מזמן אמירה מעניינת על זוגיות. שגם אם בן הזוג אמר משהו פוגע או לא נכון, אולי התגובה שלך לאמירה הזו יותר גרועה מהתגובה עצמה. האמירה הזו עוררה בי הרהורים על שתי הגישות לנושא, ועל המקרים בהם אני מסכימה עם כל אחת מהן.

בבלוג מסויים שאני קוראת הבלוגרית טוענת שוב ושוב שאם נתקלתם באנשים מלאי דעות קדומות שהחליטו להטיל עליכם את הסטריאוטיפים שלכם, הם טועים. ולכם, בתור הקורבנות, יש את הזכות להגיב בכל דרך שתבחרו. טוב, מובן שלא *בכל* דרך. התגובות האפשריות שם נעות בין הסברה לאדם למה הוא טועה, התעלמות, תשובה קוטעת דיאלוג, או אמירה בסגנון "לא ביקשתי ממך לדחוף את האף שלך לעניינים שלי"  או "אם אני ארצה לשמוע את העצות שלך אתה תהיה הראשון לדעת". טוב, היו כמה שהיו גם ציניות וגם שנונות יותר, אבל לא מצאתי מקבילה טובה בעברית.

והסכמתי איתה. ממש הסכמתי איתה. אם אדם זר, עובר אורח אקראי מרגיש בנוח לשאול אותי "למה את לא מחייכת? חייכי, זה יפה לך" אז אני ארגיש בנוח לענות לו את התשובה שתעלי במוחי באותו הרגע, החל מ"בגלל שאידיוטים כמוך הורסים לי את מצב הרוח" וכלה ב"תשתוק, זה יפה לך". ואם אי פעם אתקל באדם שאמר לקולגה שלו שחלתה בסרטן ואיבדה הרבה משקל בזמן הכימותרפיה "יפה לך סרטן" אז אני אתאמץ למצוא אמירה חסרת טאקט מספיק כדי לענות לו. ולמרבה הפלא, בתגובות נמצאו לא מעט אנשים שהרזו בגלל מיני נסיבות לא משמחות, ואנשים, בכוונה או שלא, הגיבו לזה בשמחה.

אומנם אותו אידיוט שבר שיא בחוסר הטאקט שלו, אבל בעיניי גם מי שהטעות שלו תמימה יחסית ראוי לתשובה אמיתית. כלומר, מי שאומרת "ואוו, רזית!" וחושבת שזו מחמאה, אשמה. זו אמירה בעייתית מראש, ואם במקרה אומרים אותה למישהי שרזתה בנסיבות לא משמחות, אז אמירת האמת היא תשובה ראויה לחלוטין.

במילים אחרות – מגיע להם. הכוונות הטובות שלהם לא מכפות על התוצאות השליליות של מעשיהם, ו"העיקר הכוונה" זו הצדקה שלא עובדת אפילו על ילדים בגן.

מהצד השני, אני מכירה ברעיון של "תגובה פרופורציאונלית". כמובן, לכל אחד יש דעה משלו על מה היא התגובה הפרופורציאונלית. אני אישית לא זוכרת שאמרו לי אי פעם "אבל מה כבר אמרתי", אבל התגובה הזו ודומותיה נפוצות מספיק בשביל להפוך לביטוי. ונתקלתי בחיי באמירות שזו בערך המשמעות שלהן, מצד אנשים שאמרו משהו מגעיל בלי לחשוב או בלי להבין למה אנשים יכולים להפגע מזה.

בנושאים נייטרליים, אם אדם מעליב מישהו בלי כוונה, והאדם הנעלב מודיע לו על זה, התגובה הסטנדרטית היא "אני מנצל, לא ידעתי ש-X יפגע בך". אבל כשהאדם כן ידע ש-X פוגע (או שיש אנשים שנפגעים מ-X, גם אם לא האדם הקונקרטי הזה), ולא אכפת לו, זה לא באמת עובד. כמו שזה לא עובד כשההכרה בפגיעה ובכך שאדם לא מרושע מנסה להמנע מלפגוע באחרים מתנגשת עם ערכים עמוקים של האדם.

למשל, אנשים שחושבים שזה בסדר לצחוק על קבוצות כאלו וכאלו וכאלו, אבל הקבוצה שלהם היא קדושה ואסור לצחוק עליה. או אנשים שחושבים שגזענות כלפי קבוצות כאלו וכאלו זה בסדר, אבל גזענות נגדם זה לא הוגן. וכן, נתקלתי באנשים כאלו במציאות,. יותר מידיי פעמים.

הם בכנות מאמינים שהם אמרו אמירה תמימה לחלוטין, או מעט לחלוטין. והתגובה שהם קיבלו היא לא פרופורציאונלית, ומי שתקף אותם לא בסדר ו"מה כבר אמרתי?".

ולצערי, אני נאלצת להודות שיש בינינו מהמשותף. תגובות עוקצניות יכולות לגרום בקלות להסלמה. באופן כללי ההנחה שמישהו מסויים נגדך יכולה להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה בגלל פרשנות מעוותת, אבל זה כבר סיפור אחר. לעומת זאת, תגובות רגועות ונחמדות לא יוצרות סכנה כזו. מהצד השני, תגובות נחמדות לעיתים קרובות לא מבהירות לאדם השני מה הוא עשה לא בסדר. לכן הן לא ממלאות את הפונקציה התקשורתית שלהן.

אז מה המסקנה הכללית שלי מהפוסט? המסקנה היא שאין לי מסקנה.

לתגובות נעימות יש את היתרונות שלהן. גם לתגובות עוקצניות. ואני לא מצליחה לא רק לבחור צד ולהשאר בצד הזה, אלא ליצור אפילו מערכת קונסיסטנטית שבהנתן כל המידע על הסיטואציה (מה שלא באמת אפשרי במציאות) תכריע מתי לבחור באיזו תגובה.

מה שנשאר לי הוא להשתמש בשתי הגישות, בהתאם לסיטואציה. ולזכור את החסרונות של שתיהן. תגובה נחמדה מידי כשאני מתפוצצת מבפנים עלולה לא להבהיר לצד השני כמה אני כועסת עליו. תגובה עוקצנית עלולה להפוך לריב מה שיכול היה להיות שיחה נעימה.

 

עלות ותועלת בלימוד טכניקה

אתחיל מההתחלה. וההתחלה היא שאם מבצעים תרגיל, חשוב לבצע אותו נכון. ביצע תרגיל בצורה לא נכונה בטווח הארוך יגרום לפציעה.

לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל. אפשר לבצע תרגיל עם טכניקה לא נכונה לפעמים. זה בלתי נמנע כשלומדים תרגיל חדש. זה סביר מבחינת העלות-תועלת בתחרויות, או בהזדמנויות נדירות אחרות. וגם פה, יש תרגילים שיותר מזיק לבצע אותם בצורה שגויה, ויש כאלו שפחות. אבל לא זה הנושא של הפוסט.

והנושא הוא עלות ותועלת. התועלת היא האפשרות לבצע את התרגיל. שכן אם אני מבצעת תרגיל, אני אלמד לבצע אותו נכון. העלות היא הזמן המבוזבז על למידת הטכניקה.

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני כמה חודשים. אולי אפילו יותר. והזמן שעבר מאז הראה בעיקר דבר אחד – יש מספיק תרגילים פשוטים שלא דורשים טכניקה שאפשר לעשות. אין לי צורך בתרגילים מסובכים. בשביל מה?

לפעמים יש סיבות. "כי זה מגניב" או "כי בא לי" אלו סיבות תקפות לחלוטין מבחינתי. ויש עוד המון סיבות תקפות. אבל לרוב התרגילים המסובכים באים כחלק מתוכנית אימונים כלשהי, והם לא באמת נחוצים. אז המסקנה שלי היא שיש יותר עלות מתועלת בטכניקה.

את התועלת אני אשמור לתרגילים הפשוטים יותר, ואתמקד בללמוד לעשות אותם בצורה מושלמת. כמה אנשים יכולים לעשות חזרה מושלמת אחת של שכיבת סמיכה? מתח? פיסטול? אפילו סקוואט. שלא לדבר על דדליפט (קרי: כמה אנשים מרימים דברים כבדים בצורה נכונה?).

כשאני אעשה היטב את התרגילים הפשוטים, שארגיש שחסרים לי אתגרים, אז אחזור לתרגילים המסובכים יותר. כרגע אני מרגישה שהמצב הפוך – יש המון דברים מגניבים שמתחשק לי לעשות, יותר משיכולת ההתאוששות שלי אחרי אימון מאפשרת לי. לכן השאלה הזו נדחית על ידי כלא רלוונטית לזמן הקרוב. וגם הרחוק, למען האמת, כי יש לי אתגרים לפחות לכמה שנים קדימה…

לא אימון יומי 02/10/16-08/10/16

לקחתי עוד יום מנוחה (בגלל התאוששות לא מושלמת שנגררת עוד מהיום עם ה-REST-PAUSE. זה בהחלט אימון מתקדם, והוא בהחלט מעמיס יותר ודורש יותר מנוחה).

ביום שני החלטתי לנסות עוד פעם GTG ועשיתי במהלך היום 7 סטים של 5. עשיתי גם שישה פסיטולים.

ביום חמישי (אחרי שסוף סוך לקחתי מספיק זמן התאוששות) עשיתי מתח עם משקל. המשקל היה 5 קילוגרם, שמתי אותו בתיק גב רגיל, ועשיתי 9 סטים. עשיתי פיסטולים, 18 מהם. היה לי באותו יום חשק להתאמן, לכן הוספתי מתיחות וקפיצה בחבל. ניסיתי לקפוץ מקסימום פעמים בעשר דקות, ויצא לי אלף שבעים.

אציין בקצרה רק שאני עושה מתיחות, וממש לא רק כשאני כותבת פה. אבל זה יותר כשיוצא מאשר אימון או לא אימון מתוכנן, ולכן אני רושמת את זה בלוג האימונים שלי, אבל לא בבלוג האימונים שלי.

כמות נפנופי הידיים פחתה משמעותית, אני כבר לא נוגעת עם העקב ברצפה או עם היד במשהו אפילו קצת, ברגל שמאל. אבל הטכניקה עדיין רחוקה משלמות.

והמתח עם משקל היה בברור עם השפעה חזקה על השרירים. הם נתפסו. ממש קצת, אבל נתפסו, וזה לא קרה לי מזמן, ובשרירי הזרוע זו פעם ראשונה אני חושבת. זה היה די נעים, כמו התחושה ברגליים אחרי טיול ארוך מאוד, בסוף היום, כשמגיעים למחנה או הביתה ומרגישים עייפות נעימה.

והרגשתי את זה יומיים אחרי! אפילו לא הייתי בטוחה אם להתאמן ביום ראשון או לחכות עוד יום. בסוף החלטתי להתאמן, אבל זה לא היה משיקולי יעילות ספורטיבית, אלא משיקולי התכוניות האחרות שלי בחיים שהם לא ספורט.

תכניות לעתיד

החלטתי לכלול את כל השבוע, כולל הסופ"ש, בתור מסגרת לאימון. גם בשביל הנוחות, וגם כי זה באמת ככה. התכנון הוא שבועי, לרוב שלושה ימי אימונים עם יומיים מנוחה בסופש. אני מתכננת בקרוב לעבור למסגרת של אימונים במקום לא אימונים. נראה שסיימתי עם החלק של כוח במתח, ואני עוברת להיפוטרופיה. שם אשאר כל עוד אעשה בין 6 ל-12 מתח. מה שיותר חשוב, אני לא מצליחה להתאושש עד למחרת, ונראה שההתקדמות שלי פחות טובה. זה הזמן לנסות משהו אחר.

אחד הדברים שניסיתי זה מתח עם משקל, וזה דווקא מוצלח מאוד. אבל זה משפר את היכות לעשות הרב המתח בצורה עקיפה מאוד. למרות שזה מגניב ומאפשר לעשות GTG. זה גם דורש עוד יותר זמן התאוששות. כבר הבנתי מהניסיון הממש מועט שלי בנושא למה באחד האתרים כתוב שאם האימונים הם רק מתח עם משקל אז עושים שני אימונים בשבוע, מקסימום שלוש. אני לא אספיק להתאושש משלוש כרגע.

מה שלא באמת משנה, כי אני לא מתכננת להתמקד במשקל במחזור האימונים הקרוב. אחרי שבוע הדלוד הקרוב (שבו כנראה אתמקד ב- PULL UP GTG  ואולי בדברים שהם בכלל לא מתח) אני אתחיל מחזור אימונים (קרי: שלושה שבועות, ואולי שבוע הדלוד שאחר כך) באינטנסיביות. זה אומר שאני אלך על אימונים בהם עושים הרבה מתח באימון. למשל עשרה סטים של חצי ממספר המתח המקסימלי שלי. ארבעה סטים מקסימליים. לנסות לעשות את מקסימום המתח שלי כפול חמש במספר סטים מינימלי. כמות מסויימת של מתח לדקה במשך עשר דקות. דברים כאלו. דברים שהם כבר אימונים של ממש.

אני לא חובבת גדולה של אימונים, ולא נהנתי כשעשיתי דברים בסגנון ממש בהתחלה (למרות שכשעשיתי משהו בסגנון אחר כך זה לא היה כזה נורא). אבל אני רוצה להשתפר במתח. לפחות עד היכולת לעשות 10 מתח רצוף. אחר כך אפשר לעבור לדברים אחרים – להוסיף משקל, לעשות PULL UP, לעשות PULL UP באחיזה רחבה, שמפעילה שרירים אחרים.

אולי לעבור לאימונים בסגנון קרוספיטי, שהופכים ריאליים יותר עם יכולת לעשות מתח. אולי אפילו להקדיש מחזור אימונים לשכיבות סמיכה.

חוץ מזה, יש לי פיסטולים לעשות – שזה מגניב נורא. וגם אותם מומלץ לעשות בכמות שגדולה מבודדים. ויש לי קטלבל חדשה שלא עשיתי איתה כמעט כלום.

באופן כללי, המון תוכניות. ויש לי מטרות לטווח הרחוק – להצליח לעשות יותר מתח מאחי עד עוד כמה שנים. להצליח עוד שלוש שנים לעשות את האתגר של STRONGFIRST – לעשות פיסטול עם הקלטבל שלי, מתח איתה, ו-PRESS איתה. בשתי הרגליים ובשתי הידיים (בניגוד לאתגר המקורי). הקלטבל שוקלת 16 ק"ג. כרגע אני מצליחה לעשות מתח עם 5 ק"ג, ולא ניסיתי בכלל לעשות פיסטול עם משקל.

כי הפיסטולים שלי עקומים מידיי, ואני צריכה עוד המון ביטחון בזה שאני לא אאבד שיווי משקל. וזה קורה לי. בדיוק בשביל דברים כאלו יש GTG – כדי לא רק לאמן את הכוח, אלא לתרגל לעשות את התרגיל נכון. הטכניקה שלי רחוקה מאוד משלמות, והדרך להשיג את השלמות הזו היא על ידי תרגול תרגול ותרגול. וGTG מאפשר לעשות את התרגיל מספר מקסימלי של פעמים.

חוץ מזה אני רוצה מתישהו לעשות דיפ כהלכתו, עליית כוח (אמאלה! אני אפילו לא קרובה לשם), את הבנצ'מרקים בקרוספיט שכוללים רק משקל גוף (ורובם כוללים כמויות של 100-150 מתח בחצי שעה). וזה בלי להזכיר את כל תרגילי הכוח שבשבילם בעצם נקנתה הקטלבל. ושכיבות סמיכה. הן הרבה פחות מגניבות ממתח, ובקצב הזה הן תגבלנה אותי באימוני קרוספיט יותר מהמתח. אולי אני אעשה סינדי ואראה…

בקיצור, אני במצב בו יש לי יותר תוכניות מהאפשרות לממש אותן. כי לגוף יש גבולות משלו, וזמן התאוששות. וכל עוד אני בטווח של הכוח ולא של הסבולת, זה לא משהו לשחק איתו.

אז התוכניות שלי לעתיד הקרוב – השבוע הבא הוא שבוע דלוד. הוא יכלול נראה שלושה ימי PULL UP, אבל התוכניות שלי לא מוצקות ובהחלט יכולות להשתנות למשהו שיכלול שכיבות סמיכה, או כל דבר אחר.

הדלוד כנראה יכלול את הפיסטולים. במקומם יהיה גובלט סקוואט או דדליפט.

אחר כך מחזור אימונים שעובד על האינטנסיביות בשכיבות סמיכה, ויכלול אימונים סטנדרטיים. אחר כך – נחייה ונראה.