מטרות, אמצעים ואמצעי מדידה

באופן טבעי, לאנשים (ולארגונים) יש מטרות שהם רוצים להשיג. ובאופן טבעי, הם מנסים למדוד את ההתקרבות למטרות האלו. למדידה יש יתרונות רבים. היא נותנת מידע, שמאפשר לשפר את ההתקדמות לעבר המטרה. אולם יש גם חסרונות. והחסרון המרכזי בעיניי, הוא הנטייה לבלבל את המטרה עם החלק המדיד שלה.

כשמדובר בארגונים, הנטייה הזו היא כמעט בלתי נמנעת. יש קרטריונים על פיהם מקבלים תקציבים, על פיהם מקדמים אנשים, על פיהם הארגון מתקיים. והאפשרות האחרת – להימנע ממדידה ומקרטריונים מספריים שאפשר לבדוק בצורה אובייקטיבית, מובילה בצורה כמעט בלתי נמנעת לשחיתות. אז ארגונים בוחרים שיטת מדידה.

המטרות הן לרוב לא מדידות. המטרה של משרד הבריאות היא לשפר את בריאותם של אזרחי (ותושבי?) ישראל. אולם בריאות היא לא דבר שאפשר למדוד באמצעות מדד ברור וחד משמעי. אז מחפשים מדדים קרובים. מודדים את אחוזי החולים במחלות מסויימות, את תוחלת החיים, את כמות הרופאים לאלף אנשים, את הזמן שיש לחכות לטיפול רפואי, וכו'.

אולם מדידות כאלו עלולות להוביל לפגיעה ברפואה. כך, ההחלטה למדוד ולפרסם את ההצלחה של בתי חולים בניו יורק בניתוח מעקפים, הובילה לכך שבתי חולים התחילו לשלוח הביתה חולים שהמקרים שלהם קשים במיוחד. (על כך מסופר בבלוג דעת מיעוט)

תוצאות כאלו הן בלתי נמנעות בארגונים. אני לא מכירה פתרון מוצלח יותר מלנסות למצוא מדדים מוצלחים, ולאזן בין המדידה האמפירית, עם יתרונותיה וחסרונותיה, להעדה. אבל, למרבה המזל, המצב שונה כשמדובר ביחידים.

ארגונים מורכבים מבני אנוש, והנטייה לבלבל את המדדים, שהם אמצעי להשגת המטרה, עם המטרה עצמה, היא כלל אנושית. אך אם להצליח לגרום לכל האנשים בארגון מסויים להתייחס למטרה הגדולה ולא למדדים היא משימה בלתי אפשרית, הרי שלגרום לאדם אחד ויחיד  – לי עצמי – לעשות זאת, זו משימה אפשרית בהחלט.

מטרת העל שלי היא אושר והנאה בחיים. אם הבריאות שלי נפגעת, אז אני סובלת מזה. לכן אמצעי להשגת מטרה זו, ותת מטרה, היא בריאות. מטרה זו תקבע תת מטרות רבות ושונות. לישון מספיק, ובשעות החושך. לאכול אוכל טוב ומזין, בכמות מתאימה. לדאוג לגוף שלי, בין היתר על ידי תנועה, חיזוק הגוף, דאגה לגמישות שלו, ולכך שלא יפצע. להיות מאושרת (אושר מוסיף בריאות. וכאן הוא לא רק מטרה בפני עצמו, אלא גם אמצעי להשגת בריאות). לא להיות בסטרס, שכן סטרס פוגע בבריאות.

חשוב לי לזכור את מטרות העל שלי, ולתת להן עדיפות במקרה של התנגשות. אם אני צריכה לבחור בין ההנאה שלי לבין ביצוע פעילות גופנית לא אהובה, הבחירה העקרונית שלי תהיה בהנאה. אומנם אני בעד פתיחות לדברים חדשים, יודעת שלפעמים לוקח זמן להכיר ולהנות ממאכל חדש, עיסוק חדש, או פעילות גופנית חדשה, ולכן אני מוכנה לסבול מידה מסויימת של אי נוחות. אבל, אם אני לא נהנת ממשהו, לא אמשיך לעשות אותו.

אם אני צריכה לבחור בין הבריאות שלי לבין הצלחה בפעילות גופנית כלשהי, אבחר בבריאות שלי. זה אומר שאני לא אתאמן יותר מידי, או אמשיך לדחוף את עצמי קדימה כשאני מרגישה שזה כבר לא נכון. כך אמנע מפציעות, אשמור על הגוף שלי, ובטווח הרחוק אשפר את הכושר הגופני שלי.

אציין בקצרה (שכן זה נושא לפוסט נפרד) שבריאות לא שווה לרזון. אני לא אוכלת או נעה כדי להקטין או לשמור על המשקל שלי. ואחד הדברים שהמאיסו עלי את הפורומים שעוסקים בדיאטות וספורט, הם כל דיבורי ההרזיה האלו. אנשים רוצים להרזות כביכול בשביל הבריאות (כשבכלל לא מוכח שהרזייה תורמת לבריאות, ואילו מוכח בפירוש שדיאטות לא עובדות), אבל עושים דברים שפוגעים בבריאותם בשביל להרזות. איפה ההיגיון?

הם שכחו שהרזיה היא אמצעי להשגת מטרה – בריאות. או שהמטרה שלהם לא הייתה בריאות מלכתחילה, אלא התאמה לסטנדרט היופי. בכל מקרה, כאשר המטרות שונות, האמצעים להשגתם שונים גם הם באיזשהי נקודה. וכאשר נעמוד בפרשת דרכים – לבריאות פני ימינה, להרזייה פני שמאלה, להתאמה לסטנדרט היופי המשיכי ישר – דרכינו מתפצלות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s